חוצות היוצר - חיפה בע"מ ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ

פסק דין

1.התובעות טוענות בכתב תביעתן, שהוגש ביום 5.12.11, שהן מחזיקות ב- 20 מספרי טלפון ממספר 04-8590000 עד 04-8590019 המקושרים אל הנתבעת כספקית תקשורת. בפניי תביעה לצו עשה המורה לנתבעת לשחרר את הקווים האלה לבזק- החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק") או לכל ספק תקשורת אחר עליו תורינה התובעות. לטענת התובעות, כעולה מחליפת המכתבים שצורפה, אין מחלוקת בדבר זכותן לנייד את מספריהן לספק תקשורת אחר, אלא שהנתבעת טענה שיש בעיה טכנית בהעברת המספרים ישירות לבזק. התובעות טוענות, בעקבות דברי בזק, שאין שום בעיה טכנית, אלא סירוב של הנתבעת. למרות פניות התובעות, הקווים לא שוחררו.

2.כתב תביעתן של התובעות השתרע על שני עמודים, כולל אמירות פורמאליות. כתב הגנתה של הנתבעת, שהוגש ביום 8.3.12, השתרע על פני 9 עמודים ונוספו לו עוד 45 עמודי מסמכים. מלבד טענה לחוסר סמכות עניינית, טענה הנתבעת שאין לתובעות זכות לנייד את קוויה במסגרת מה שקראה "פרויקט הפעלה", וכי הנתבעת מעולם לא אישרה את זכות התובעות לנייד את הקווים. לטענת הנתבעת, השירות שניתן על ידה ניתן לא כמפעילת מפ"א אלא כמפעילת נס"ר ומשכך, כל הקווים אינם בבעלות המנויים אלא בבעלות הנתבעת, המשכירה אותם ללקוחותיה במסגרת פרויקט ההפעלה. נטען, שלתובעות אין זכות קניין בקווים אלה ולא נוצרה להן זכות כלשהיא בקווים בתום תקופת השימוש.

3.לטענת הנתבעת, משרד התקשורת קבע ברחל בתך הקטנה, שאין חובה על בעל רישיון נס"ר להעביר את הבעלות בקווים למשתמש המשנה, שאינו המנוי. לטענתה, התובעות נמנעו מלרכוש ולו קו טלפון בודד וביכרו לקבל את זכות השימוש המשני בקווים בלבד, תוך שהנתבעת היא בעלת הקווים הבלעדית. ברצותה, תעביר את הבעלות בקווים. ברצותה, לא תעביר את הבעלות בקווים משום שאין לה חובה לעשות כך, ודבר זה שומט את הקרקע מתחת התביעה הקנטרנית הזו.

4.עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי ניוד מספרים לפי תיקון 32 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התקשורת") בשנת 2005, מטיל על "בעל רישיון כללי" חובה לספק ניידות מספרים למנוי, ואילו הנתבעת מספקת את השירותים כבעלת רישיון לאספקת שירותי נס"ר, ולא בתוקף רישיון כללי, וחובת ניוד המספרים לא חלה עליה. אין עסקינן בניוד קו אלא בהעברת בעלות בו.

5.הנתבעת טענה בכתב הגנתה שלפעמים יש קשיים טכניים בהעברת בעלות בקווים. במקרה זה, כך לטענתה, הציעה הנתבעת ביום 25.7.11 ובשיחות טלפון נוספות לוותר על הקווים שבבעלותה ולהעבירם לתובעות, למרות שאין לה חובה חוקית לעשות זאת. לטענתה, הדבר לא התאפשר עקב בעיות טכניות מצד בזק, שהצהירה בפני הנתבעת שלא תוכל לקלוט את הקווים הנדונים בתביעה. הנתבעת ניסתה למצוא לכך פתרונות, אך התובעות סירבו לשתף פעולה, והגישו את התביעה. לטענת הנתבעת, בעקבות הגשת התביעה, פנתה בעצמה לבזק ולאחר דין ודברים ארוך והשקעת משאבים רבים מצידה, הצליחה למצוא פתרון שיאפשר את קליטת הקווים בבזק. בעקבות זאת, פנתה לתובעות והציעה להעביר את הבעלות בקווים תמורת תשלום סך 1,000 ₪ המשקף את עלות העברת הקווים שבבעלות הנתבעת, אך התובעות דחו הצעה זו וכל הצעת פשרה. על כן, עומדת הנתבעת על זכותה לשמור על קניינה ולהיפרע מהתובעות בגין הנזקים שהסבו לה בהקשר זה, טרם ובמסגרת התביעה. יצויין, כי הנתבעת שבה והביעה נכונותה להעביר את הקווים, בכפוף להתניות.

6.פרטתי את כל הטענות הקודמות כדי לומר עתה שכל זה נאמר בכתב ההגנה לפני ראש הפרק הנקרא "התייחסות פרטנית לכתב התביעה". מההתייחסות הפרטנית לכתב התביעה עולה, בנוסף לחזרה על הטענות שכבר הוזכרו, כי אכן הנתבעת הייתה נכונה להעברת הקווים לתובעות כבר ביולי 2011, אך טענה שהדבר לא אפשרי עקב כשל טכני בבזק. נטען, כי התובעות סירבו לפתרון זמני של העברת הקווים לחברת סלקום וממנה לבזק. נטען, שהתביעה היא לצו עשה שאותו ניתן בנקל להעריך בשווי כספי של 1,000 ₪ ולכן אין לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית.

7.לאור טענות הצדדים הצעתי לצדדים ביום 15.3.12 להסכים כדלקמן: א. בתוך 7 ימים תפקדנה התובעות בבית המשפט סך של 1,000 ₪. ב. בתוך 10 ימים הנתבעת תעביר את הבעלות בקווים הנדונים ותאפשר העברתם לבזק. ג. לאחר מכן יגישו הצדדים טענותיהם בשאלות האם זכאית הנתבעת לסכום של 1,000 ₪ שהופקד על ידי התובעות, ובדבר הוצאות המשפט – סכומן ומי צריך לשאת בהן.

8.התובעות קיבלו את הצעתי בהודעה מיום 19.3.12. ביום 25.3.12 הודיעה הנתבעת שאינה מקבלת את ההצעה, מן הטעם שהקווים בבעלותה ואין היא חייבת להעבירן לתובעות, וההצעה להעבירן תמורת תשלום 1,000 ₪ חלפה מן העולם משהגישו התובעות תביעה לבית המשפט.

איני מתווכח עם מי שאינו מוכן לקבל הצעה לסיום התביעה, אבל אעיר כמה הערות בשלב זה:

א. אם אכן המצב המשפטי הוא שלמרות המסרים שהוחלפו בין הצדדים אין הנתבעת חייבת להעביר את הקווים לפי הוראות התובעות, גם לפי הצעתי יינתן פסק דין כזה, לאחר קבלת טיעוני הצדדים. אם זה אינו המצב המשפטי, דינן של טענות הנתבעת להידחות. סירוב להגיע להסכמה שתייתר את ניהול ההליך מן הטעם שטענות הנתבעת, שלא הוצע שתוותר עליהן, צודקות, אינו ראוי.

ב. העזתן של התובעות לגרור את הנתבעת לבית המשפט, (או שמא סברה הנתבעת שזו חוצפתן של התובעות) משמע - להגיש תביעה, קדמה להצעת הנתבעת להסכים להעברה תמורת תשלום של 1,000 ₪, על פי מה שפורט בכתב ההגנה. על כן, הנימוק שהוגשה כבר תביעה, אין לו מקום, ועלויות הגשת כתב ההגנה היו מוצאות ביטוי בסכום ההוצאות שהיה נפסק לפי מתווה הצעתי.

ג. בתשובת הנתבעת להצעתי לא נטען, כפי שנטען בסיכומים, כי הסיבה לאי הסכמת הנתבעת להצעה היא שסכומי ההוצאות היו נגזרים מהסכום של 1,000 ₪. בצדק לא נטען כך, שכן הצעתי שגם סכומי הוצאות המשפט יהיו נתונים במחלוקת. אילו נפסקו סכומי ההוצאות לפי הסכום של 1,000 ₪ שווי התביעה, לא היה מה לטעון בעניין סכומי ההוצאות, שהרי לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, שלפיו יש לפסוק את הוצאות המשפט על פי תקנה 513, סכום ההוצאות במקרה זה הוא סכום קבוע.

המסקנה היא, שהיה בידי הנתבעת לחסוך ניהולו של ההליך, אך היא סירבה לעשות כן. בתוצאות של התנהלות זו, אדון בהמשך.

9.עשיתי ניסיון נוסף לחסוך את ניהול ההליך. ביום 27.3.12 קבעתי קדם משפט, ועוד קבעתי, כי לאור טענת הנתבעת ששווי ההליך הוא 1,000 ₪ ועל כן אין לבית משפט זה סמכות עניינית, תכין הנתבעת תשובתה לשאלה מה שווי הסעד המבוקש, כך שאפשר שבמסגרת קדם המשפט אורה על הפקדת סכום שווי התביעה, כנגד חיוב הנתבעת לבצע את הסעד המבוקש.

10.בישיבת קדם המשפט מיום 4.4.12 קבעתי כי בשלב זה של ההליך אין בפניי תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע, כפי שטען ב"כ הנתבעת, כי במקרה הזה שווי הקווים נקבע לפי העלות שלהם וכי שווים הוא אכן אלפי שקלים. לא ברור שדווקא במוצר הזה, אם יוכח שהעלות של הקווים היא אלפי שקלים, יש זהות בין העלות לבין השווי. ציינתי כי אילו הייתי משתכנע ששווי הסעד המבוקש הוא אכן אלפי שקלים, ובהנחה שהמונח הזה אינו מייצג יותר מאשר 5,000 ₪, היה מקום להורות על הפקדת סכום זה וביצוע העברת הבעלות, תוך שהמחלוקת נסובה גם על שאלת ההוצאות הנדרשות עקב ניהול התביעה. עוד ציינתי, כי ספק בעיניי אם הסכמה לבצע את המבוקש על ידי התובעות תמורת 1,000₪, וסירוב לבצע זאת בשל עצם הגשת התביעה, היא פעולה בתום לב ובדרך מקובלת, והנחתי כי במסגרת הראיות והטיעונים יתייחסו הצדדים גם לעניין זה.

11.לאחר שלא נוהל מו"מ בין הצדדים, הוריתי בישיבת קדם משפט מיום 1.7.12 על הגשת כל המוצגים והראיות שעליהם יסתמכו הצדדים בתיק זה לבית המשפט. בהחלטתי מיום 18.11.12 הצעתי לצדדים לעשות מאמץ נוסף להסדר התובענה, ללא צורך בשמיעת הראיות ובפסק דין, אך ללא הועיל. משכך התובעות הגישו תצהיר עדות ראשית של מר ארז הרפז (להלן: מר הרפז), שמשמש כמנכ"ל התובעת 2 מטעם התובעת 1 (ת/1), והנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של הגב' מיכל רחמים (להלן: גב' רחמים), שמשמשת כמנהלת צוות בכירים במחלקת פניות הציבור אצל הנתבעת (נ/1).

התיק נקבע להוכחות ליום 30.12.12 ולאחר שמיעת העדויות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

12.המאמץ הרב שהושקע על ידי הנתבעת בטענתה שעל פי הוראות משרד התקשורת אין היא חייבת להעביר את הקווים לבעלות התובעות, מיותר. זו אינה השאלה העומדת לדיון בפניי. אין מחלוקת שהנתבעת רשאית להעביר את הבעלות בקווים, גם אם אינה חייבת לעשות כן. התובעות בסיכומיהן לא חולקות על כך, אלא שלטענתן הנתבעת הסכימה לנייד את קווי הטלפון לבזק, ומדובר בהתחייבות שדינה כדין חוזה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענת התובעות נציגי הנתבעת הסכימו מפורשות לניוד הקווים, ללא תנאי מוקדם, ובהינתן הפתרון הטכני לכך.

13.הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הטענה שלתובעות זכות לכך שהנתבעת תעביר את הקווים לבעלותה היא הטענה היחידה שהועלתה בכתב התביעה, ואין בו כל זכר להבטחה כזאת או אחרת של הנתבעת להעברת הקווים. נטען שרק בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעות נולדה לפתע הטענה חדשה וכבושה, לפיה היתה קיימת "הסכמה עקרונית" בין הצדדים להעברת הקווים לבזק, הסכמה שהפכה בסיכומים מטעם התובעות לחוזה מחייב. לטענת הנתבעת מדובר בהרחבת חזית אסורה, ובכל מקרה התובעות לא הוכיחו קיומו של חוזה בעל פה בין הצדדים.